קיצור תולדות האנושות – הביקורת שלי

לא מזמן קראתי את ספרו של יובל נוח הררי, קיצור תולדות האנושות. בעוד שלדעתי זהו מאמץ נועז ומוצלח, לפחות חלקית, לתאר את כל ההיסטוריה האנושית כולה, בקצרה, תוך זיהוי המגמות והכוחות העיקריים הפועלים בה, עדין הוא אינו חף מטעויות, חלקן מהותיות. החלטתי להקדיש את המאמר הזה כדי להסבירן.

דטרמיניזם ואבולוציה

ראשית, קצת רקע: הררי (כמוני) הוא דטרמיניסט, כלומר, לתפיסתו כל מה שמתרחש בעולם, לא משנה איך נגדיר אותו – חומרי, רוחני, או כל דבר אחר – נובע מתכונות החומר ומהאינטראקציה שמתרחשת בין חלקיקי החומר השונים, בכל רמה שהיא (חלקיקים תת אטומיים, מולקולות, תרכובות כימיות, וכו’). לפי תפיסה זו החיים הם המשך ישיר של חוקי הפיזיקה, אשר מכתיבים כי בתנאים מסויימים תתרחש אביוגנזה – היווצרותם של חיים מתוך חומר דומם – וכי, מעת שנוצרו, אותם חיים ימשיכו להתפתח בדרך של ברירה טבעית, בתהליך אשר נקרא אבולוציה.

אין כל דבר שהוא על-טבעי, בעולם. כל מה שקיים הוא חלק מהטבע, הוא חומר, או תופעה שנגרמת כתוצאה מאיטראקציה בין יחידות שונות של חומר. גם הרצון שלנו אינו יותר מאשליה, מאחר וכל רעיון, כל מחשבה, שאי פעם הופיעו או יופיעו בראשינו, הם תוצאה של אינטראקציות פיזיקליות מורכבות במוחינו ובגופינו.

המוח הוא, כמובן, תוצר של האבולוציה. התפיסה כיום, בקרב חוקרי אבולוציה, היא כי הגן, ולא האורגאניזם, הוא היחידה אשר נתונה לברירה טבעית (ובהבקשר זה אני ממליץ מאוד על ספרו של דוקינס, הגן האנוכי). אנחנו – האורגאניזמים השונים – נוצרנו ע”י הגנים שלנו* כמן פשרה בין עקרון התחרות לבין עקרון שיתוף הפעולה, שני עקרונות שפועלים בטבע בצורה מתמטית ויוצרים ביניהם איזון. אנחנו מאפשרים לגנים שלנו להפיץ העתקים של עצמם ביתר יעילות, על כן הם משתפים פעולה כדי לבנות אותנו

אנחנו, אם כן, נוצרנו ע”י הגנים שלנו כדי לשאת אותם ולהפיץ אותם. תוך כך נוצרה גם מטרה משנית, מטרתינו שלנו: הישרדות.

ממים

כחלק מתהליך בנית האורגאניזם הגנים בנו את המוח, שהוא מנגנון ניהול האורגאניזם. אם נדמה את המוח למחשב, הרי מחשב צריך תוכנה שתנהל אותו – שתאמר לו מה לעשות. רעיונות הם התוכנה הזאת, או, לפחות, החלק העילי שלה, החלק המגדיר כיצד יפעל כל השאר. אבני הבנין מהם מורכבים רעיונות נקראים ממים.

הממים שלנו הם מכלול כל הרעיונות שיש לנו בנוגע למציאות. אם להגדירם באופן מדוייק יותר, הם אבני הבנין של רעיונות ושל סיפורים, שהם הדרך הטבעית ביותר עבורינו להעביר מידע (בשימוש חפשי במושג ‘מם’, המלה הזאת יכולה לייצג רעיון המורכב מכמה אלמנטים שונים, כמה ‘אבני בנין’ כאלה, שכל אחד מהם גם כן נקרא מם). חלקם נכונים – הם מייצגים, לרוב, את הדברים הקרובים להוויה שלנו, לצרכים המיידיים שלנו, כמו הידע מה אכיל ומה רעיל, כיצד לנהוג בחברה, וכו’ – וחלקם שגויים – אלה לרוב עוסקים בדברים שהם יותר רחוקים מהוויתינו היומיומית, כמו שאלות קיומיות שונות, מהות החיים, מה קורה לנו אחרי שאנו מתים, וכו’. מושג או רעיון יכול להיו מורכב ממים משני הסוגים האלה, למשל: תאור של ההיבטים המעשיים של תופעת טבע כלשהי תמיד יופיע במשולב עם ההסבר העל טבעי.

לצורך תפקוד בריא אנחנו צריכים את שני סוגי הממים האלה – אלה המציאותיים (לפחות ברובם) ואלה הבלתי מציאותיים. הסיבה לכך היא שהמוח שלנו מנסה כל הזמן לזהות תבניות בסביבה שלנו, להבין איך דברים עובדים, מדוע דברים קורים, וכו’. הוא אינו מקבל “לא יודע” בתור תשובה, בתור הסבר אפשרי, פשוט בגלל האופן בו הוא בנוי, ועל כן, כשאין לנו הסבר לתופעה כלשהי בה אנחנו מבחינים בעולמינו, אנחנו ממציאים הסבר דמיוני, כדי להרגיע את המוח שלנו ולמנוע ממנו לבזבז אנרגיה מיותרת בכך שימשיך לחשוב על הבעיה הזאת עד אין קץ.

הבט חשוב של הרעיונות האלה, במיוחד של רעיונות השוא – הרעיונות השגויים – שצריך להבין הוא שהם כולם מאפננים את ההתנהגות שלנו. במציאות, בטבע, התנהגות יעילה היא התנהגות החלטית. תגובה מהירה לסיטואציה שנוצרת. זה חשוב בג’ונגל הקמאי וזה חשוב גם בג’ונגל התרבותי שלנו. מסיבה זו זה חשוב להשרדות שלנו ולהצלחה הרבייתית שלנו שלא נבזבז זמן רב מידי על חשיבה, ושכשנגיע למסקנות נהיה משוכנעים בהן שכנוע עמוק. זו הסיבה ש”חשיבה מדעית”, שמכתיבה הטלת ספק תמידית והכרה בעובדה שתמיד יש דברים שאינם ידועים ואינם מובנים לנו, אינה טבעית לנו.

וקיים הבט נוסף: נניח שאנחנו בני שבט מסויים, שחי במדבר, ויש במדבר הזה (לצורך הפשטה) באר מים אחת, שנחוצה להשרדות השבט. עקב הרביה הטבעית מופיע באזור שבט אחר, שגם הוא צריך את הבאר להשרדותו. בלית ברירה, אנו נאלצים להלחם אלה באלה על אותה באר יחדה שאינה יכולה לספק מספיק מים לשני השבטים.

מאחר ובני השבט החדש מאיימים על ההשרדות שלנו, ומאחר והפתרון היחיד הוא לחימה, אנחנו מאמצים לנו ממים שיאפשרו לנו לעשות את מה שנחוץ: להלחם ולנצח, אם נצליח. כדי להניף נשק קטלני על אדם אחר אני צריך להאמין שאותו אדם הוא אדם רע. אם אשב ואחשוב על הדברים לעומק, ואבין שבני אותו שבט הם בני אדם בדיוק כמוני שמצאו את עצמם באותה הסיטואציה האיומה בה אני נמצא, לא אוכל להרוג בהם, ואז הסיכויים טובים שהם ינצחו ושאני ובני שבטי נמות.

אז אני שונא אותם. אני – והמנהיגים שלי, בעיקר – מפיצים סיפורים המציגים את בני השבט היריב באור שלילי, כחיות-אדם, אולי, כיצורים תת-אנושיים. וזה מגביר את הסיכויים שלנו לנצח אותם במאבק על הבאר, ולקבל את הרעיון שהם, קרוב לוודאי, ימותו, אם ננצח, וכך אותם ממים שסיפרו לנו את כל אותם סיפורים נוראיים – ובלתי נכונים – עליהם מסייעים לנו לשרוד (וכמובן, להפיץ את הגנים שלנו).

אבולוציה של רעינות – אבולוציה ממטית

כמו שגנים מתפתחים מאחד לאחר, מתפצלים, עוברים מוטאציות ופעמים רבות נכחדים, כך גם ממים. ההבדל העיקרי בין שני התהליכים הוא שממים תלויים לחלוטין בהצלחה הרבייתית-השרדותית של הנשאים שלהם, ועל כן האבולוציה שלהם היא בעלת אופי נזיל יותר. אני קורא לזה ‘אבולוציה מסדר שני’. חשיבות הדבר לענינינו היא שלפעמים מתקבל הרושם, כאשר קוראים את הררי, שהוא חושב שרעיונות יכולים לשנות את המציאות, באופן שרירותי, בעוד שאני מאמין שהמציאות היא שמעצבת את הרעיונות – את הממים – שלנו (למעשה מתקיימת אינטראקציה עדינה בין השנים).

טכנולוגיה היא, במידה רבה, רעיונות כיצד לעשות דברים, ועל כן ניתן לראות בה קטגוריה של ממים. בכל מקרה, הדוגמא הבאה מדגימה כיצד רעיונות מתפשטים בסביבה מסויימת, כשאת תפקיד הרעיון תשחק, בדוגמא שלנו, טכנולוגיה מסויימת – רובים, כלי נשק. ואם נחשוב על זה: רעיונות הם, למעשה, כלי נשק. מי שמסוגל, באמצעות רעיונות, לארגן את החברה שלו בצורה יעילה יותר, הוא זה שהחברה שלו תשתלט על האחרות, או, לפחות, הרעיונות שלו הם אלו שיתפשטו בקרב חברות אנושיות בסביבתה.

הדוגמא שלי עוסקת במלחמות המוסקט שהתנהלו במחצית הראשונה של המאה ה-19, בצפון ניו-זילנד. השבטים המאורים (הילידים) נלחמו אלה באלה מאז ומעולם, אך מאחר ולכולם הייתה אותה הטכנולוגיה, המלחמות האלה היו מאוזנות למדי. אז הגיעו האירופאים והביאו עמם נשק חם. השבטים שהצליחו להשיג נשק זה גברו במהרה על אלה שלא הצליחו, ובמקרים רבים טבחו בבני השבטוים המובסים. כך, מהרגע שהרובים הופיעו באותו האיזור, הברירה שעמדה בפני התושבים הייתה לאמץ את הטכנולוגיה החדשה או להיות נתונים לכליה או לשיעבוד בידי אלה שעשו זאת.

באותו אופן הממים המתאימים יתפשטו בחברה לפי מידת הייתרון שהם מקנים לבעליהם. זהו תהליך מתמטי שאינו נתון לשליטת מי מהמשתתפים – הנסיבות והרעיונות המקובלים באותו רגע על האוכלוסיה\האוכלוסיות המשתתפות בתהליך הם אלה שיקבעו אילו רעיונות, חדשים או ישנים, ישגשגו ואילו יינטשו או ימותו עם בעליהם.

הבעיות במודל של הררי

מציאות בין-סובייקטיבית

נתחיל בבעיה העיקרית – רעיון המציאות המדומיינת. אך ראשית – מהו דמיון? כלומר, מהו דמיון, מלבד כלי למשחקי פנטזיה שהוביל לכתיבת ספרים כה רבים וידועים? דמיון הוא כלי הדמיה, מקור לרעיונות ולתובנות, כלי שיוצר בראשינו מודלים של המציאות שסביבינו שעונים על השאלה “מהי המציאות וכיצד כל דבר בה פועל?” – מודלים המורכבים מממים, למעשה. אחד הדברים שהררי אמר בהרצאות שלו הוא שעד העת המודרנית, בה הרעיון שיש דברים רבים שאיננו יודעים על העולם, ושאלה עתידים להתגלות באמצעות מחקר מדעי, הפך למם פופולרי – למעשה, הפך לרעיון של כוח, שמסמל את שליטתינו בטבע – כל תרבות טענה שהיא יודעת את כל מה שיש לדעת על העולם. הסיבה לכך, כפי שהזכרתי קודם, היא הפסיכולוגיה שלנו, אותו צורך בלתי ניתן להשקטה של זיהוי תבניות בסביבתינו אותו ניתן להרגיע רק ע”י הונאה עצמית.

אם כך, אנחנו מחזיקים אוסף של רעיונות – או ממים – בראשינו. חלקם ריאליים ביותר, מבוססים על נסיון ותצפיות, וחלקם אינם ריאליים: הם שגויים ואינם נתמכים בכל ראיות ממשיות; אלו הן האמונות שלנו. אבל, כשחושבים על זה, כיצד נוכל להבדיל בין אמונות שווא לבין תובנות אמיתיות? אינסטיקטיבית אנחנו מבדילים ביניהם, אך – ופה נכנס הדיסוננס הקוגניטיבי לענין – אסור לנו להכיר בכך שרעיונות השוא שלנו הם כאלה, גם כאשר זה אפשרי (כמו בסיפור שלי על הריב על הבאר), כי זה יפגע ביכולת התפקוד שלנו.

לכן נראה, פעמים רבות, אנשים דתיים מפרים מצוות התנהגות מסויימות, או עקרונות התנהגות מסויימים שהדת שלהם מכתיבה – כי זה מספק להם ייתרון כלשהו, תועלת פרקטית כלשהי – ואחרכך ממציאים לעצמם תרוצים, מן פרשנות אישית של מערכת העקרונות שהם מאמינים בה, שמיישבים את מעשיהם עם אותה מערכת עקרונות. למעשה, כולנו דתיים, במידה זו או אחרת, כולנו מחזיקים ברעיונות שווא לגבי המצב האנושי ולגבי דברים אחרים, וכולנו עושים את מה שתיארתי בתחילת הפסקה כאשר כורח השרדותי מאלץ אותנו להפר את העקרונות שאנחנו מאמינים בהם. מאותה הסיבה נראה גם אנשים שמסרבים להבין טיעונים או להכיר בעדויות שסותרים את הדברים בהם הם מאמינים, אפילו כאשר אינטלקטואלית הם בהחלט מסוגלים לכך.

אם כך, מציאות בין סובייקטיבית היא המציאות כפי שהיא נתפשת ע”י קבוצת אנשים בעלי אידיאולוגיה – או מערכת אמונות – משותפת. כלומר, אם נלך לפי ההגדרה של הררי, זהו אותו החלק שלה שאינו תואם למציאות הממשית.

ניקח כדוגמא את מדינת צרפת. נניח שאני אזרח צרפת ואני ‘מאמין’ במדינת צרפת. אני יכול לצפות שיתנהגו אלי בצורה מסויימת על אדמת צרפת, אם אני נוסע לחו”ל אני יכול לצפות לביקורת דרכונים בגבולות, אם יש מלחמה אני יודע שיגייסו אותי לצבא (ובתקופות מסויימות זה נחשב לבושה לא להתנדב לצבא, ברגע שפורצת מלחמה), וכו’. כלומר, יש מציאות מסויימת שנוצרת כתוצאה מכך שקבוצת אנשים מאמינים בצרפת. זה דבר אחד. שנית, חלק מהאמונות של אותם אנשים שקוראים לעצמם ‘צרפתים’ בנוגע לצרפת הן אמיתיות לחלוטין – כל הדברים שהזכרתי קודם, כל ההתנהגות לה ניתן לצפות מקבוצת אנשים אשר מאמינים שהם צרפתים. למעשה, ניתן לומר שהם באמת צרפתים.

  אנשים אלה מאמינים שכל צרפת מלאה באנשים שמאמינים, פחות או יותר, באותם הדברים בהם הם מאמינים, וגם זה נכון. אבל, מצד שני, הם גם מאמינים בהרבה דברים שאינם נכונים: בנצרות, במכל מיני מיתוסים לאומיים, בכך שהם טובים מכל שאר העולם (בכך מאמינים כולם, כמובן), בחיים לאחר המוות ובעוד דברים. וזוהי המציאות הבין סובייקטיבית: אמונות השווא אשר יוצרות את התכנות הנחוץ כדי לאפשר את קיומה של מדינת צרפת.

ושוב, רק להזכיר, הרעיונות האלה לא צצו יש מאין ואין להם חיים משל עצמם: הם התפתחו בד בבד עם האנשים שהפכו מאוחר יותר לצרפתים, והם עשו זאת בתגובה ללחצים אבולוציוניים בהם עמדו הנשאים שלהם – הצרפתים, או הצרפתים לעתיד. חשוב תמיד לזכור את זה.

דיוגנס

הררי מציג את דיוגנס כדוגמא לאדם חסר כל אמונות, טוען שללא כל אמונות שיניעו אותו צרכיו של האדם מועטים מאוד ומסכם בטענה המביכה שלמעשה, בישראל, אם לא מאמינים בתרבות הצריכה ובצרכים מדומיינים אחרים, ניתן לשרוד על כמה מאות שקלים בחודש בלבד.

אנחנו נתעלם מההצהרה  האחרונה הזאת כי זה לא יפה וחסר כל משמעות לקחת סוכריה מילד קטן. כמו שכבר אמרתי, ממים אינם קיימים למען עצמם, או בחלל ריק. הם חלק מהתכנות של האורגאניזם הזה, של החיה האנושית, וכמוהו גם הם משרתים את המטרות לשמם הוא נבנה ע”י הגנים: רביה, וכמטרה משנית, הישרדות.

אנחנו, אותו אורגאניזם, גם לנו יש מטרה משלנו: אנחנו שואפים לחוות עונג ככל היותר וכאב ככל הפחות. הגנים חיווטו אותנו כך שנחוש עונג כאשר אנחנו מצליחים במימוש המטרות שלהם וכאב כאשר אנחנו נכשלים בהן. אנשים רבים תופסים את המטרה האבולוציונית של קיומינו כהשרדות גרידא, ואז מניחים שמשמעותה של השרדות היא פשוט המנעות ממוות. אבל, כמובן, זה ממש לא כך – השרדות אינה פשוט המצאות מעל הקו שמפריד אותנו מהמוות. הישרדות משמעותה להמצא גבוה ככל הניתן מעל לאותו קו, מעל למצב של כשלון מוחלט.

אנחנו לא רוצים פשוט לא להיות מתים, אנחנו רוצים להיות חיים ככל הניתן, לאגור יותר מזון ומשאבים, לזכות במעמד חברתי גבוה ככל הניתן בחברה אליה אנחנו שייכים, וכו’. כל הדברים האלה משפרים את סיכויי ההשרדות שלנו, מרחיקים אותנו מהמוות, ובנוסף, הם משפרים גם את סיכויי הרביה שלנו – גברים ונשים כאחד נמשכים, אצל בני המין השני, לדברים שמייצגים הצלחה השרדותית (וגנטיקה טובה), כך שהמאמץ להשיג סטטוס חברתי טוב אינו גאוותנות ריקה בלבד, או התנהגות מונעת-אמונה וחסרת משמעות.

כמובן, מידת הצלחתינו במשימות שהגנים הציבו לפנינו משתקפת במצב הנפשי שלנו: עונג הוא גמול להצלחה, כאב – לכשלון. על כן, ככל שנצליח יותר באותן משימות – נצבור רכוש, נקיים יחסי-מין, נוליד ילדים – כך נחווה יותר עונג, וזהו בהחלט דבר חשוב, מעבר לכל אמונה או רעיון (אותו אושר חמקמק – אני פשוט מגדיר אותו כמצב בו אדם חווה ויכול לצפות להמשיך לחוות, בעתיד הנראה לעין, יותר עונג מאשר סבל, במידה משמעותית, עקב הצלחה בהשגת המטרות שלו (של הגנים שלו). היותו של מצב זה מצב מתמשך והשלווה שנובעת מכך, ומהציפיה לעתיד שימשיך להיות טוב, הם חלק מההגדרה).

כמו שכבר אמרתי, הרעיונות שלנו משרתים את המטרות הגנטיות-ביולוגיות שלנו, ובכלל, אני לא חושב שניתן לחיות בלי רעיונות, בלי אמונות, מהסיבה הפשוטה שהמוח שלנו בנוי לייצר אותן, ושהן חשובות לאסטרטגיה השרדותית שלנו. וזה הופך את כל המשל שהררי מספר על דיוגנס (והאיפראטור זה-או-אחר) לשגוי ומעוות. למעשה, דיוגנס עצמו הוא דוגמא לאדם שמאמין בפילוסופיה שהוא המציא, אדם המונע, במידה מופרזת, אפילו, ע”י רעיונות שווא. מה שהיינו מכנים, בימינו פנאט, מישהו שאולי בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות היה הופך לנזיר.

זהב וכסף

אחת הטענות של הררי היא כי זהב וכסף הפכו לאמצעי המסחר המקובל בעולם באופן אקראי – פשוט, הם היו בזמן הנכון ובמקום הנכון, ומשזכו במעמדם זה והפכו למקובלים על כולם, שמרו עליו בכוח האינרציה. אני חושב, מצד שני, שהם היו, מלכתחילה, המועמדים האידיאליים להיות אמצעי לייצוג ערך – מה שהיה נחוץ להתפתחותם של כלכלה ומסחר מפותחים. האבולוציה בררה, לאורך שנים רבות, בין כל האמצעים השונים שפותחו בחברות השונות, ומה ששרד ועלה כתוצאה מהתהליך הזה היה המתכות היקרות: זהב, כסף וגם נחושת וברונזה, ולפעמים מתכות נוספות. גם בחברות בהן הן לא תפסו, לאורך תקופות ארוכות, מעמד מרכזי, מסיבה זו או אחרת – כמו בסין או באמריקה הפרה-קולומביאנית  – הן עדיין היו אחד מהאמצעים המקובלים לייצוג ערך, וזה מצביע יותר על ייחודן של אותן תרבויות, או על המצאותן בשלב התפתחות תרבותית מוקדם יותר (כמו במקרה של אמריקה), מאשר על תכונה כלשהי של זהב או כסף או על התאמתם לתפקיד המדובר.

לפני שנמנה את התכונות שהפכו את המתכות היקרות ליקרות ונתנו להן את מעמדן, אני רוצה שוב להתייחס לענין המציאות הבין-סובייקטיבית. הררי הרי טען שכל הערך שיש למתכות יקרות נמצא בדמיון שלנו, שאלה הן מתכות חסרות ערך, למעשה, ושאנחנו רק מדמיינים שהן בעלות שווי רב. או שהכסף שלנו (בין אם הוא עשוי כסף ממש או נייר) אין לו ערך מלבד בדמיונינו.

בעולם בו זהב וכסף – או כל דבר אחר – כבר זכו למעמדם וניתן לצפות כי יקבלו אותם בתור אמצעי-חליפין, וכי יש להם ערך מסויים שאינו אקראי אלא נקבע לפי כללים מסויימים, הציפיה הזאת אינה אמונת שווא, אלא רעיון ממשי, שנסמך על מציאות נצפית: קיים מסחר, והוא תופעה שקיימת במציאות, פעילות אנושית אמיתית שמשאירה עקבות בשטח; לצורך קיומו של מסחר זה נחוץ אמצעי חליפין, והמתכות היקרות נבחרו לתפקיד. טוב, לא בדיוק נבחרו…. כבר הסברתי כיצד אבולוציה רעיונית עובדת. אבל, כמובן, האנשים שמשתמשים באמצעי החליפין הזה מחזיקים במכלול אמונות שלם לגבי זהב וכסף שאינו תואם את המציאות: למשל, יכול להיות שהם מאמינים שחכם זה או אחר בימי קדם לימד את בני האדם את ערכו של זהב… או שהאלים נתנו אותו לאדם, וכו’ וכו’, כיד הדמיון הטובה עלינו. אך דבר אחד ברור, והוא שלא הייתה להם כל אפשרות, בהינתן הידע שהיה להם אז, להבין את הגורמים האמיתיים לכך, ועל כן, ומסיבות אחרות שמניתי, היו חייבים להמציא לעצמם מציאות בין-סובייקטיבית.

היתרונות של מתכות יקרות, כמועמדים לתפקיד של אמצעי חליפין במסחר, או ככלי לייצוג ערך, באופן כללי, הם כלהלן:

 – השימוש הקודם שהיה למתכות האלה (זהב, כסף ונחושת) בתעשיה (נחושת) וכתכשיטים וסמלי סטטוס (זהב וכסף). זה נתן להם “רגל בדלת”, נתן להם ערך ראשוני כלשהו, כסחורה, וגרם להם להיות מוכרים.

 – הן נשמרות היטב לאורך זמן, ה’כסף’ “לא מתקלקל”.

 – ניתן לייצג ערך רב ע”י מסה קטנה יחסית של חומר.

 – הם שכיחים מספיק כך שבכל מקום מכירים אותם, וכך נוצר כלפיהם אמון. לא מדובר בצדפים שניתן להשיג רק בחופים מסויימים בהודו או בסין, למשל.

 – הם נדירים מספיק כדי להפוך לבעלי ערך.

שיעבודן של הנשים בחברה החקלאית

אסכם את עיקרי הביקורת שלי כלפי תורתו של הררי בדיון בדבריו אודות מעמד הנשים בחברה. אולי זה גם המקום לתקן את הרושם שייתכן שנוצר אצל קוראי, שאני שולל את המודל של הררי מיסודו. זה לא נכון. יש לבנאדם הרבה תובנות מענינות והתיאוריות שלו על החברה האנושית הן מהמוצלחות, לדעתי, למרות מגרעותיהן ולמרות מן נטיה ‘לחפף’ בה אני מבחין אצלו, לפעמים. דוגמא אחת ליכולת שלו לתפוס את המהות של הענין אני רואה בקביעתו שבכל חברה קיימת נטיה טבעית להווצרות של מעמדות חברתיים, לסטראטיפיקאציה. הסיבות לכך הן ברורות: החיים הם מאבק מתמיד, תחתרות מתמדת, בין פרטים ובין קבוצות, על שיפור תנאי הקיום שלהם (ולפעמים על השרדות פשוטה). אם יש לקבוצה מסויימת – ולא משנה סביב איזה עקרון היא מתארגנת: קרבה משפחתית, מוצא, כמות רכוש שיש לכל חבר, המין של החברים – הזדמנות להשיג יתרון על קבוצות אחרות, אזי מן ההכרח שהיא תנצל את ההזדמנות הזאת.

כך גם במקרה של גברים ונשים. בשונה מהררי, אבל, איני מאמין שהסיבה שגברים ניצחו בתחרות הזאת היא אקראית – תוצאתה של תחרות שנתרחשה אי אז, אולי בראשית ימי המהפכה החקלאית, כשהאלימות בחברה גברה ומעמד הלוחמים הפך לחשוב הרבה יותר משהיה קודם לכן . כמובן, יש אקראיות בכל אספקט של חיינו – אם ניוולד גבר או אשה, אם ההורים שלנו יהיו עשירים או עניים, אם נשתייך לשבט שעם הזמן יפתח נטיות לוחמניות, או שנהיה בני איכרים הרגילים לשעבוד – אך, מצד שני, כל תפנית אקראית יוצרת נסיבות חדשות, שינויים בעלי משמעות.

כאשר שתי קבוצות נאבקות על הבכורה, בחברה מסויימת, כל קבוצה תשתמש בכל יתרון שיש בידיה כדי לנצח בתחרות. נשים, אמנם, אינן נופלות בדבר מגברים בכל הנוגע לאינטליגנציה**, אך קיימים בין שני המינים הבדלים ביולוגיים מהותיים אחרים. הררי טוען שנשים בהחלט מסוגלות להלחם, שיש ביניהן אתלטיות מצויינות שעולות ביכולותיהן על רוב הגברים, וכו’ וכו’. כל זה כמובן, נכון, אבל לגברים יש עדין מסת שריר גדולה יותר משיש לנשים. זהו הבדל ביולוגי מהותי שלא ניתן להתגבר עליו. כמו כן, לנשים יש רחם, ולגברים אין. משמעות הדבר הוא שאשה נמצאת במצב שמונע ממנה לצאת למלחמה, או אפילו להתאמן, במשך רובם של תשעת החודשים של ההריון. לאחר מכן צריך להניק את הילד, ואז גם צריך להתחשב בקשר הטבעי שיש בין אם לילד – שוב, ענין ביולוגי. אם ניקח בחשבון שהאם כבר בילתה עם הילד את חודשי (או שנות) חייו הראשונות, ושיש לה את האינסטינקטים ואת הנסיון, אין כל הגיון לא לתת לה להמשיך לגדל את הילד, במיוחד שלא מדובר, קרוב לוודאי, בילד אחד בלבד – לפני שנתגלתה האנטיביוטיקה ילדים רבים מתו לפני הגיעם לבגרות, ומשמעות הדבר הייתה שכל אישה הייתה צריכה לעבור הריונות רבים יותר, להוליד ילדים רבים יותר, בתקווה שמספיק מהם ישרדו כדי שהחברה תוכל להמשיך להתקיים.

במצב כזה טבעי שגברים – עליהם לא רובצת המעמסה האדירה הזאת – יהיו פנויים יותר להלחם וכתוצאה מכך להשתלט על החברה. זה שם אותם במצב ייתרון שאפשר להם לשעבד את הנשים, על כל הדברים הנוראיים המשתמעים מכך, באותה תקופה רחוקה, וכוחה של האינרציה, וגם הנסיבות החברתיות החדשות – הכורח האבולוציוני  שנבע מהתגברות הלחימה ומעליית מעמד הלוחמים בחברה – גמרו להתקבעותו של המצב הזה על ימינו. זה לא היה אקראי כלל וכלל, כפי שהררי טוען.

מדובר בתחרות בה אחד המתחרים, גם אם אינו נופל מהאחר בכושרו, עדין נאלץ לשאת תוספת של משקל על גבו, ועל כן אין לו סיכוי להצליח. בג’ונגל הגדול של החיים, על המאבקים המתחוללים בו, כל אחד מהמתחרים מנצל כל יתרון שיש בידיו, בלתי הוגן ככל שיהיה, כדי להביס\לנצל\לשעבד את האחר.

————————————————————————————

אלה הן הנקודות העיקריות בהן אני חולק על הפרופסור הנכבד. אני מקווה שהייתי ברור בביקורת שלי ובהצגת הדרך בה אני תופס את המודל שלו (אני אומר ‘שלו’, אך אני עצמי הקדשתי שנים לפיתוח משהו מקביל לו, ואני מאמין שזהו הגורם העיקרי ליכולתי להבין את הרעיונות שלו לעומק). כמובן, אשמח לקבל פידבק.

דניאל.


הערה *:  בכל מקום בו אני אומר ש’הגנים בנו’ או ש’האבולוציה העדיפה’, או ‘תכננה’, וכו’, אני אומר זאת לצורך הקיצור. האבולוציה היא תהליך מתמטי-פיסיקלי שאינו מונע ע”י רצון כלשהו. גנים הם חתיכות של חומר, חומר מורכב עם אפקטים מרתקים, זה נכון, אך הן חסרות כל רצון או תודעה. אני רק מציין זאת כדי שלא תהיינה אי הבנות.

הערה **: במחקרים שבוצעו באמצע המאה הקודמת טענו חוקרים שנתגלה “גן המתמטיקאי”, כאשר תוצאות המחקרים הראו שבנים מגיעים להישגים טובים יותר בלימודי מתמטיקה בבית-הספר, בתנאים שנחשבו שוויוניים לגמרה, מאשר בנות. אמרו, עקב כך, שגברים הם פשוט נבונים יותר מנשים, גנטית. לאחרונה חזרו על המחקר הזה בסקנדינביה, מקום בו קיים שוויון אמיתי בין גברים ונשים, בכל התחומים, ובכלל זה ביחס לו זוכים תלמידים בני שני המינים בכיתה. במחקר זה הבנות הגיעו לתוצאות מעט טובות יותר, במתמטיקה, מאשר הבנים.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s